ספרו של נתנאל סמריק ״כבוד הרב, מכר״

שלום לכם.

המסע לספר הבא שלי נמצא בראשיתו – הספר הבא שאני כותב, אם תרצו, יחד איתכם.

החלטתי, והחלטנו כאן – בקונטנטו נאו, בית הוצאה לאור בינלאומי – להפוך את הדרך לקראת הוצאתו לאור של הספר לתהליך שאתם חשופים אליו, ולהבין את הדילמות, את האתגרים, את הפיצוח – בסדרה של פרסומים, בלוגים, וידיאו ואודיו, בכתב, בכמה שפות. אנחנו פשוט משתפים אתכם בתהליך יציאתו לאור של ספר. איך זה נראה בדיוק מאחורי הקלעים. ובעיקר, נותנים לכם הצצה בלתי אמצעית אל המסע, אל האופן שבו הספר הזה יצא לאור, וכך גם מקבלים את הפידבקים שלכם, את השאלות, את התשובות, את התובנות, שמבוססות בסופו של דבר על השאלה: איך תהליך היציאה לאור של כל אחד ואחד מאיתנו יכול, בסופו של דבר, להפוך כל אחד ואחד מאיתנו לתהליך שבו אנחנו כיוצרים, ככותבים, הופכים להיות רבי מכר. ממש רבי מכר. איך זה קורה, מתי זה קורה. מה הם הכלים ומהי התודעה שנדרשת כדי לאפשר לתהליך הזה לקרות.

ובמהלך הנסיעה הזאת, שתראה אור בכמה וכמה כבישים בארץ, בעולם, אנחנו בסופו של דבר מאפשרים לחיות את הדילמות. וגם – לקבל כלים ותשובות ופתרונות מעשרות רבות של אנשים שיוצאים לדרך הזאת, במקביל, ביחד איתנו, ל"ווייז"; לאפליקציה הבינלאומית הקולקטיבית, שבסופו של דבר כולם מנסים להגיע דרכה ליעד – להיות רב-מכר בעצמם.

היה נדמה לי שהסוגיה הראשונה בתוך המסע הזה היא קודם כל ההחלטה להבין, לקבל – תחזיקו חזק, אני לא רוצה לרפות ידיים – שכדי להוציא לאור ספר, שני תנאים נדרשים. הראשון שבהם: תשוקה. תשוקה בוערת לכתוב. תשוקה בוערת לרצות לתת לעולם ולאנושות משהו, מתוך התובנות שהאנושות עצמה נתנה לנו; שהיא התחככה איתנו ואנחנו איתה.

אמרתי: "לתת לאנושות", ולא: "למכור לאנושות". לתת לאנושות. זה חייב להיוולד כמעט כמו שעשרות יוצרים אומרים: "כמו לידה של תינוק". שחייב להיוולד. שחייבים להשקיע בו. שחייבים לתת לו את כל מה שיש כדי שייוולד, כדי שיהיה מדויק. אנחנו לא ישר מתחילים לבנות את האקסל – איך הילד הזה יחזיר את הכסף שהשקענו בו לאורך השנים. למה? כי תשוקה ורצון לתת הם בלתי מדידים. הם מעלה, שכשהיא מפעמת בתוכנו היא מאפשרת לנו לתת את הדברים הלאה.

לפני יום, בערב, חזרתי אחרי יום עבודה, עם אתגר גדול. אני מודה, לבושתי: לא אכלתי צהריים. שש וחצי-שבע בערב, אני לוקח את האוטו, ובתוך המסע הזה אני עושה את הדבר הבא. מה הוא הדבר הבא? עוצר לאכול בדוכן שאני מכיר מזה ארבעים שנה.

תור ארוך. כולם מחכים למנה של פלאפל. וככה, מגיע לתור ואני אומר למוכר: "תקשיב, אני ממהר הביתה, לילדים, ולאישה, כמובן. אולי, חצי מנה של סלט?"

הוא שֹם לי חצי מנה של סלט ומושיט לי אותה. אני מושיט לו שטר כסף של 50 שקלים.

הוא אומר לי: "לא, לא. זה בסדר."

"אני רוצה לשלם לך," אני אומר לו.

הוא אומר לי: "לא, לא. זה בסדר."

ואז אני אומר לו: "בכל זאת, אני רוצה לשלם לך. כמה זה עולה?"

הוא אומר לי: "לא, לא. זה בסדר."

הכרת התודה. המחויבות. הרצון לשתף את החברים בתוכן שקיבלתי בחינם. נכון. פיתה עם סלט. אבל זו היצירה שלו. הוא עמל עליה ארבעים שנה, באותו מקום, ליד אותה תחנת רכבת. היא כזאת שאין לה מילים. ואתם יודעים מה הסוד? הוא עשה את זה לא כדי לקבל שום דבר. פשוט נתן מכל הלב.

הערות ותובנות שלכם אל הבלוג הזה, שמתהווה יחד איתכם, נשמח לקבל פשוט בהקלקה כאן, על ה"צור קשר"; לקבל פידבק שלכם במייל, בכתב, בכל דרך שאתם תבחרו. בדרך לכתיבת הספר שאנחנו נמצאים בעיצומו. בעברית. באנגלית. בסינית. ובעיקר – יחד איתכם: איך להפוך בעצמנו, בעזרת הספר, לרב-מכר בינלאומי.